Re-membered lives are moral documents and their function is salvific,
inevitably implying:
"All this has not been for nothing"
(Barbara Myerhoff, 1982)
מנקודת מבט זו, אין הכרח להיפרד מאדם
אהוב שמת אלא להכליל את נוכחותו ומורשתו באופן אחר בחיינו. יתכן ששנים בנינו את
חיינו והזהויות שלנו שלובות עם בן זוג, או הילד, או חבר קרוב שזה עתה נפטרו. יתכן
שהכרנו אותם 30 שנה. יתכן שהם מילאו תפקיד משמעותי בסיפורים שלנו על מי אנחנו.
לומר שלום סופי לפרידה (good bye) יכול להביע כאילו תרומתם לסיפור שלנו אינה חשובה עוד ומתבטלת,
וליצור סכנה של מחיקת רובד שלם ב"אני" שלנו.
אני חושבת שאיננו חייבים להיות לכודים בהנחה ה'מציאותית' שאם אדם אחר
אינו נראה לעין אזי הקשר איתו אינו קיים עוד. הכללת המת בחיי הנשארים יכולה לספק
נחמה וסיוע להתמודד עם המעבר שדורש המוות. במקום להתעורר למציאות הקשה של אובדן-
ניתן למצוא את נוכחות האדם האהוב נמשכת באירועי היומיום. אחרים יכולים לסייע
ע"י הצטרפות לשיחה אודות קשריהם עם הנפטר, במקום להשתיק ולהימנע שיחות כאלה
מתוך השפעת תפיסות חברתיות מודרניסטיות המתבטאות באמירות כמו: 'לא רוצים להכאיב
לו... צריך להתקדם הלאה... צריך להיות עסוקים בדברים אחרים...'
הגישה הנרטיבית בהשראתה אני עובדת, מציעה עבודה טיפולית ייחודית
המאפשרת לפתוח אפשרויות בטיפול לכלול מחדש את המת בהמשך חיי הנותרים. היא עוסקת
בבניית סיפורי חיים הממשיכים לכלול את המתים כחלק מחיינו וזהותנו, בניגוד לתהליכים
המיועדים לשכוח או להיפרד מאלה שמתו. כפי שניסח זאת מייקל ווייט, אבי הגישה
הנרטיבית: "במקום לומר שלום לפרידה (good bye), אפשר לומר שלום במובן של 'ברוך הבא' (hello again).
אחת הדרכים באמצעותן אני משתמשת בטיפול היא באמצעות שיחות re-membering. מונח זה מתייחס
לזהות האדם בעזרת המטפורה של "מועדון חברים". זהותו של אדם נתפסת כתוצר
של מערכות יחסים והיא נוצרת תוך כדי דיאלוגים רבים עם אחרים סביבנו. ההתייחסות אל
הזהות כמועדון חברים מאפשרת הכללה של דמויות משמעותיות מהן אנו שואבים ויוצרים
משמעות לאירועים בחיינו. באופן זה נכללים גם המתים כחלק ממועדון החיים שלנו.
בטיפול, שיחות re-membering עוסקות בשחזור מכוון של זיכרונות, היסטוריות
וקשרים שמטרתם להמשיך לכלול את האהוב שמת ב'מועדון החברים' של חיי המתאבל. בכל
מתאפשרת הכללה של החלקים האוהבים והמעשירים של האדם שמת והקשר איתו, במקום רק
החלקים הכאובים שנותרו לאחר מותו. זהו תהליך המאפשר בחירה פעילה לאדם, בבניית
תהליך הכללת המת בחייו ויצירת קשר פעיל ומתמשך איתו במקום פרידה פסיבית. בעזרת
שיחות כאלה מתאפשר למתאבל להיות פחות פגיע ובודד מול האסון והאובדן, ומספקות מעין
חיסוניות כנגד תחושת הבדידות.
בהקשר זה תוכלו לשמוע שאלות כמו: באילו אופנים נמשך הקשר של המת איתך
גם לאחר מותו? האם זה חיובי עבורך? מה הייתה המשמעות עבורך של העובדה שהוא מהווה
חלק מ'מועדון החיים' שלך? איזו השפעה יש לדעות ולהעדפות שלו על חייך היום? מה
המשמעות עבורך לכך שהיית חלק מ'מועדון החיים' שלו? וכן הלאה.
דרך נוספת בה אני עושה שימוש בטיפול היא באמצעות 'טקס הגדרה' (definitional ceremony). זוהי דרך הכוללת שיתוף אנשים נוספים בטיפול כמו בני משפחה,
חברים, אנשים שעברו חוויות דומות וכד'. דרך זו בה מתבקשים המשתתפים להגיב בדרך
מובנית לסיפורים ששמעו מהמתאבל, מאפשרת "התחברות מחודשת" להיסטוריות
משותפות עם האהוב המת, העשרה והרחבה של דמותו, מערכת היחסים עמו וזהות האדם הכוללת
אותו.
משפחות שטופלו בדרך זו, סיפרו כי החוויה הטיפולית ריגשה אותם עמוקות בכך
שלא רק הפחיתה את תחושת הריקנות והאומללות שחשו, אלא תרמה להתפתחות הסיפור המועדף
עליהם, העשירה את תחושת הזהות האישית שלהם כמו גם את החיבור העמוק עם האהוב שנפטר.
זריאל
מלאך
הגבס בחצר אחורית, זריאל,
בין
סורגים של גשם חלוד
נשכחת,
נער
מקהלה נזוף שאיננו שואל
על שום
מה,
והרחק
ממערכות הזהב הקפוא
מתהילת
מזלות סובבים
ללא
נשימה.
אמת שתקת
הרבה,
גלגלי
ברזל שבורים שהו לרגליך,
השנים
התגנבו זהירות באזוב, לחשו
בקולות
ביישנים,
זריאל,
לא היית לשווא, לא לשווא.
נבהל
מפנים חזך נקרע
רקיע
אחר, ושמש
בוקעת
מפיך המר ואומרת:
עכשיו.
